לגעת בסוד \ יונתן רזאל
אחי
כמה יופי יש בנשמתך
אחי
כמה עוצמה תמיד ראיתי בך
אחי
הרבה למדתי ממך
אחי
מי יעמד במחיצתך
אחי
הגעגוע הוא כל כך נורא
נפשי בנפשך קשורה
נפשי בנפשך תלויה
עולה היא למעלה
אחי
ראיתי מלאכים סביב ראשך
אחי
אתה הבטת באור מופלא
אחי
עלית בסערה השמימה
כשתחזור
עם צדיקי עולם
ימלא אז שחוק פי כולם
נפשי בנפשך קשורה
נפשי בנפשך תלויה
עולה היא למעלה
למקום
בו הנשמות אחד
קהילה יקרה, מורים, צוות, משפחות שכולות, הורים, בוגרים ותלמידים יקרים,
"פעם, בסוף המלחמה, הבאתי מן הנגב אל היקב, את התרמיל האחרון של יצחק מראשון לציון
הו יצחק, אתה נפלת בנגב, ואביך בוכה ביקב. ובחביות הגדולות והאפלות התחילה התסיסה ששוב לא תיפסק לעולם"
כך כותב יהודה עמיחי בשירו "התרמיל האחרון של יצחק".
הדובר בשיר הוא חייל, שחברו נהרג לצדו בשדה הקרב. בסוף המלחמה הוא מוצא את עצמו נוסע
לבקר את הוריו של החבר – ולתת להם את תרמילו ואת חפציו האישיים.
התסיסה המופיעה בשיר היא תסיסת הצער. הצער של כל אחד ואחת מאתנו על נפילתם של גיבורי ישראל, אך בעיקר צערן של המשפחות אשר שכלו את יקיריהן- אין להם מנחם, לא אירועי הזמן, גם לא השמחות הקטנות שמזמנים לעתים החיים. 23,645 מספר החללים במערכות ישראל. 3,134 אזרחים שנרצחו בפעולות איבה מאז קום המדינה.
לא בכדי קוראים אנו לנופלים – חללים. על שם החללים, הבורות, שנוצרים בלב. וכדברי חז"ל: "אין הבור מתמלא מחולייתו". בור גדול שנוצר באדמה – אינו יכול להתמלא עוד מעצמו. את החלל שנוצר בנפש, את החסר הנורא, אין סיפק בידינו להחזיר.
וכך ממשיך עמיחי ומתאר לנו את תגובת האב השכול:
"הוא קרא לחבריו מבין החביות , הוא קרא בקול גדול במרתף האפל: 'הנה חברו שהיה אתו במותו
הנה התרמיל האחרון , הנה המגבת הגדולה שנתנו לו , מגבת פסים שנתנו לו בצאתו'".
אנו יכולים לשער כיצד הרגיש החייל אשר איבד את חברו בשדה הקרב וכעת הוא חוזר בשלום מן המלחמה. איך הוא מתמודד עם רגעי השבר, האבל והאימה? כיצד הוא חש לקראת המפגש המצמית עם הורי החייל שנפל? השבר הגדול של ההורים והמשפחה. אב הנפגש עם חפציו האישיים של הבן, בידיעה שהבן אותו שכל כבר לא יעשה בהם שום שימוש.
הרי שאביו של יצחק בשירו של עמיחי, לא ישוב עוד לראות את בנו, ותסיסת הצער, כמו הענבים שנדרכו ליין, תתסוס ולא תרפה.
אולם לתסיסה הזו יש גם ממד נוסף- תסיסת החיים – התסיסה שאותה אנו חשים ביום זה מחייבת אותנו לפעול במלא המרץ וכוחות החיים על מנת לקיים את צוואתם של הנופלים.
החיילים היקרים אשר מסרו למען כלל ישראל ותקומת מולדתו, את היקר מכול, את חייהם, מחייבים גם אותנו לעמוד בערכי המסירות הללו.
על אף התכונה הנאצלה המשותפת לכל הנופלים, עלינו לזכור שכל אחד ואחד מהם היה יחיד ומיוחד באופיו בתכונותיו ובאישיותו.
ביום הזה אנו מבקשים להיות עם כל משפחות הנופלים, לחבק אותן ולחזק אותן.
אנו עומדים לצידן מתוך מחויבות עמוקה לזכור ולא לשכוח את דמותם של הנופלים ולשאוף לחנך ולהתחנך לאור ערכי המסירות והגבורה שהנחילו לנו.
אין צדיקים יותר מאלו שמסרו את נפשם למען הכלל. ולא בכדי קובעת ההלכה היהודית כי אחרי מותם של צדיקים אין צורך לטרוח בבניית היכלי פאר מעל קברם כי דבריהם ומעשיהם המופתיים הם הם זיכרונם הטוב ביותר, אך היכל הפאר שנבנה בזכותם הוא מדינת ישראל שעוד שעות אחדות תחגוג 70 שנה לעצמאותה בסימן מורשת של חדשנות , אתם המורשת שלנו, אתם מאפשרים לנו לפרוץ גבולות בחדשנות – מדינה כל כך צעירה עם הישגים כל כך גדולים וזה רק בזכות האנשים שמרכיבים אותה , קיבוץ גלויות של עמים עדות דעות וטעמים… אנו מרכינים ראש בהודיה ובענווה וזיכרונכם נחקק בתודעתנו באופן נצחי ומשמעותי יותר מכל היכל פאר.
והלוואי שהיכל הפאר הערכי של דמותם של הנופלים יהיה חקוק בתודעתנו ובלבנו תדיר,
שנדע להמשיך ולדבוק בדרכם בערבות הדדית , אהבת האחר, בטוב לבם ובמסירות נפשם.
יהי זכרם ברוך !