עם סיום מחצית א
קהילה יקרה,
היום אנו מציינים רגע משמעותי במסע שלנו , יום חלוקת התעודות , רגע בו עוצרים בתחנה לספר מה היה ואיך היה , לראות את הדרך שעברנו ולשאול מה אני לוקח איתי לתחנה הבאה ומה אני משאיר בתחנה הזו, למי אני מוקיר תודה ועל מה …
תודה לצוות המחנכים המורים הנהלה ומינהלה שמלווים את הילדים שלכם, במסירות ובאהבה.
סיפור על תעודה
כמה רציתי לעשות אותו מאושר!
כמה רציתי להביא לו – רק פעם אחת – איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית – הייתי אז אולי בכיתה ה’ או ו’ – החלטתי לדבר אתו על זה, להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אומר לי: "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי – אתה אף פעם לא עשית דבר רע."
אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא…" הוא מפסיק אותי ואומר: "ששש…, גדי, תקשיב!"
וכך אמר לי אבא:
"כשאלוקים ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, הוא השאיר מקום לבני האדם להשלים את עצמם בתוכו.
בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים וכל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים: לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה.
אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוקים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה.
אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים כן נתן להם.
בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה אל תתלונן על הכלים שאלוקים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שהוא נתן לנו, בגלל שאותם כלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים.
אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים."
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.
ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי – האיש הפשוט והטוב והחכם הזה – נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.
שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי. ישבתי בשיעור, אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה – מחליפה.
היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. אבל פתאום אני רואה את המורה המחליפה עומדת על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.
היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: "מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם".
היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על יד הלוח".
היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.
אחר כך התברר שהאבא של המורה המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.
תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.
מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש – גם פה בארץ וגם בחוץ לארץ.
היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 שלי, והפעם – בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.
ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) – מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? – הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים."
תרימו את הילדים שלכם הביטו בהם בעיניים היפות שלהם. תנו להם חיבוק אוהב
ותאמרו להם בפה מלא , אנחנו אוהבים אתכם אוהבים ללא תנאי כפי שאתם וכמו שאתם.
אוהב
דודו
למכתב בקובץ לחץ כאן