בינם הלר – חיה אחותי
הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.
עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.
וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.
אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.
"כוח האומה הוא בזיכרונה. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו ובנותינו, תלמידות ותלמידים יקרות ויקרים, אני מאמין שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד, עלינו לזכור ולא לשכוח . הסלקציה הראשונה הייתה כבר לפני 3,400 שנה. "הבה נתחכמה לו", אומר פרעה, "פן ירבו". המסקנה הייתה: כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו, וכל הבת – תחיון. תינוק בן שלושה חודשים. ילד השואה הראשון, משה, עדיין אין לו את השם משה, נמצא בתיבת הגומא ביאור וחסידת אומות העולם הראשונה, בת פרעה, פותחת את התיבה, ותראהו את הילד, והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר "מילדי העברים הוא". ילד יהודי בוכה כאן.
היום כ"ז בניסן תשפ"א , יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום בו אנו מתייחדים עם זכרם של ששת המיליונים שנרצחו על ידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה .זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, יום של הנצחה ושל אזהרה . השואה לא תשקע בחורהּ הפעור של ההיסטוריה. היא כאן עמנו. היא מהדהדת בדורכֵנו על מרצפות האבן שבגטאות. היא רוחפת כרוח רפאים בצריפי המחנות. היא זועקת מהטליתות, מהשערות, מהנעליים, שניתן לראותן מול עינינו. היא לוחשת מהדמעות שיבשו טרם פרידה. היא נשקפת מהתמונות של תינוקות בזרועות אימותיהם. רעש רכבות-הרצח שנדם והוא עודנו הומה באוזנינו. עשן הכבשנים נבלע אבל לא נמוג ברקיע שמעליהם. בקירבנו מתהלכים ניצולים, שהשואה וזוועותיה מפכים בהווייתם היומיומית. גבורתם טבועה על כל צעד ושעל של חיינו. לא הייתה כזוועה הזו בתולדות האדם.
פרימו לוי מתוך "הזהו אדם"
אתם היושבים באין מחריד , במשכנות מבטחים .
אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד , בשובכם הביתה עם דמדומים .
התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה.
הוא שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה.
שבעבור "כן" או "לא" לבן מוות היה.
התבוננו וראו האם אישה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער.
שלא נותר בה עוד כוח לזכור,
שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור.
הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה …