"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין". צמרמורת עוברת בגבי בכל פעם שאני שומע את מילות ההודעה שמסר איתן הבר זיכרונו לברכה באותו לילה מר. הרצח של יצחק רבין ז"ל עיצב דור שלם ואני ביניהם, ובמידה רבה ממשיך לעצב אותנו. הבטחנו שלא נשכח, אבל מה בדיוק אסור לשכוח? מה עלינו לזכור? כיצד יש לעצב בזיכרון הלאומי והציבורי את האירוע . מה יהיה על יום הזיכרון לרבין, כאשר רוב הציבור לא יזכור את אותו לילה גורלי בסתיו של 1995?
מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה… נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש. כאשר אנו אבלים על אובדנו של אדם פרטי אנו מבקשים לעבד את האירוע, לרכך את רושמו, ולהחלים ממנו כדי שנוכל להמשיך בחיים תקינים. זו דרכו של עולם. ואולם, רצח של אדם ציבורי – ראש ממשלת ישראל – טומן בחובו משמעות רחבה הרבה יותר, שאסור בתכלית האיסור להשכיח אותה כדי להמשיך ב"חיים תקינים". אדרבא, באבל הציבורי, להבדיל מהאבל הפרטי, הזיכרון הוא בעל משמעות חשובה במיוחד לדורות הבאים, אלו "שלא ידעו את יצחק".
יצחק רבין בנאומו בפני הקונגרס האמריקאי לרגל חתימת הסכם השלום עם ירדן, הוא אמר: אני מספר אישי שלוש–אפס–ארבע–שלוש, רב אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא הגנה לישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לכם: … אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, ולא דם ולא סבל, זו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה, המלחמה על השלום… בספר–הספרים שלנו נזכר השלום, על צירופיו השונים, מאתיים שלושים ושבע פעמים. מספר זה, שאנו שואבים ממנו את ערכינו וכוחנו, מספר ירמיהו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאום ה'". לא נחדל לבכות על ההולכים, אבל אנו חשים שיש שכר לפעולתנו, כדבר הנביא.
תלמידים יקרים, הזיכרון הוא הבסיס לקיומנו כעם וכאומה – גם בימים אלה בהם אנו נאבקים במגפת הקורונה – דרך ההתמודדות של כל אחד ואחת מאתנו היא שונה – אנו רואים ושומעים מה קורה ברחובות , אנו רואים ושומעים את אותם אנשים שמתיימרים להוביל את המדינה שלנו ואת המשבר הגדול ביותר שפקד אותנו… האם אנו באמת זוכרים מה קרה ב1995 בכיכר מלכי ישראל ? אנו במשבר , משבר שמוביל לשנאת חינם ולאמירות כואבות בין אדם לחברו , בין קבוצות שונות בחברה שלנו – מה אנחנו צריכים לזכור ולציין ביום זה ? – את הערכים הכל כך חשובים לקיומנו – ערבות הדדית , סובלנות , כבוד האדם , דמוקרטיה , חרות – ערכים שאם נקפיד עליהם גם ברגעי משבר נהיה כדברי נפוליאון: " עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים , יזכה גם לראות את בניינו המחודש"…
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך