בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה / חנה סנש
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָהִּ, בִּשְרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?
תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.
קהילת עירוני ג' , מורים , צוות , הורים ותלמידים יקרים,
כמדי שנה בשנה אנו מציינים בין פסח ליום העצמאות את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לכאורה, כל יום בשנה יכול להיחשב ליום כזה. בשנות האימים שבהן טבחו הנאצים את שליש העם היהודי לא היה יום אחד שבו שבתה מלאכתם המזוויעה, השיטתית והמחושבת. לא היה יום אחד שבו לא הוצאו להורג יהודים רבים, בכמה וכמה שיטות רצחניות. לא היה יום אחד שבו נאמר למשחית הרף. ובכל זאת, יש טעם מיוחד לקביעת היום הזה בין לבין – בין המועד שבו אנו מעלים על נס את צאת אבות אבותינו ממצרים, מבית עבדים, והיותם לעם, לבין היום שבו נתחדשה הריבונות הלאומית היהודית במולדת ההיסטורית לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות.
בין שני המאורעות האלה התרחש שבר בת עמי, שהיה, כך נראה, האסון הגדול ביותר בהיסטוריה הכאובה והמיוסרת שלנו.
השואה, לפני פחות משמונים שנה, התרחשה, כמדומה, חזיון הבלהות הגדול מכולם. בעיצומה של מלחמת עולם היה מנוי וגמור עם ההנהגה הנאצית אחוזת הטירוף ועם עושי דבריה ומשרתיה הנרצעים לממש בצורה סדורה את מה שנקרא "הפתרון הסופי", לעשות למציאות מצמררת את מילות ספר תהילים "לכו ונכחידנו מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד".
והעולם הגדול שתק. היה בו קומץ זעיר של צדיקים, חסידי אומות העולם, שסיכנו את צווארם כדי להציל מתי מעט מהנידונים למוות. אבל בעיקרו של דבר תפסו מילותיו של המשורר נתן אלתרמן: "ביבכות ילדינו בצל גרדומים/ את חמת העולם לא שמענו/ כי אתה בחרתנו מכל העמים/ אהבת אותנו ורצית בנו".
שלוש שנים וכמה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה נשמעה ההכרזה המיוחלת זה דורות על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". היו שאמרו כי בתוקף הזה התממשו מילותיו של המשורר הצעיר הירש גליק, ב"שיר הפרטיזנים": "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". אכן, אנחנו פה. אנחנו פה, במדינה עצמאית ומשגשגת, על אף כל תלאותיה ותלונות היושבים בה, שיש לה כלכלה איתנה וצבא דרוך ושעריה פתוחים לכל יהודי.
בשבועות האחרונים עבר חוק שנוי במחלוקת בפולין "חוק השואה".
לובה טאובר ושושנה לנגר כותבות לנשיא פולין בעקבות העברת "חוק השואה" וקוראות: "עצור את החוק המטורף הזה"
פורסם ב: 01.02.2018
אדוני הנשיא,
אני, לובה טאובר, הייתי ילדה בת 4 וחצי כשפרצה המלחמה.
בזמן שאתה מגבה חוק הזוי כל כך, חוק בלתי נתפס, זיכרון אחד עולה לי בראש: אני בת 4 וחצי רצה ברגליים יחפות בדרך עפר אחרי עגלה ישנה מעץ וצועקת "מאמא! מאמא! מאמא!" ואף אחד לא מקשיב לי. אימא שלי, סוניה קיפרוואס, ואחי בן תשעת החודשים נחטפו על ידי איכר פולני שנכנס אלינו אל החצר. למזלנו, אבא, שהיה יערן, הגיע עם הסוס ושאל איפה אימא. הצבעתי לכיוון החורשה. אבא דהר לשם וראה את הגוי עם הקלשון מעליהם. לאבא לא היו הרבה ברירות: הוא הרג את הגוי והכניס את כולנו בחזרה לעגלה, ולא חזרנו לעולם לבית ההוא.
עזבנו בית של שלוש קומות עם פסנתר ורהיטים יפים, נדדנו עם סמרטוטים ביערות והתחבאנו במערות ובאסמים. הפשפשים אכלו אותנו, היינו רעבים. חלינו בטיפוס.
אדוני הנשיא, מה שהעיניים שלי ראו – את זה לא תוכל לקחת ממני לעולם. גרנו בביסטריץ' בחבל וולין שבפולין, המקום שבו נרצחו ונשחטו הכי הרבה יהודים על ידי האיכרים הפולנים רק כי הם יהודים. כל המשפחה של אמא נטבחה והושמדה. אתה יכול לקלוט את המספר? 400 איש נשחטו על עגלות בקר ונזרקו כמו חיות ביער בלי לדעת את מקום קבורתם. בהם היו גם 12 האחים של אמא, שהתגוררו במוקווין ושבתיהם המפוארים, על כל רכושם, נלקחו על ידי בני עמך ללא היסוס.
אז תסתכל לי בעיניים, שאדומות וחלשות מלילות ללא שינה מאז שמעתי לראשונה על החוק, ומזיכרונות על הגויים הפולנים המרצחים שלא השאירו לי דודים ומשפחה. תסתכל לי בעיניים ועצור את החוק המטורף הזה.
"אי אפשר להסיר מכם את האחריות למחנות ההשמדה"
אז אני פונה אליך בבקשה שלא לתת יד לעיוות ההיסטורי. את המעט הזה אתה חייב לעשות. תן להיסטוריה להישאר כמו שהיא.
תלמידים יקרים, עלינו לזכור כי המין האנושי אינו חסין משנאת חינם, מהתלקחות יצרים, מאובדן כל רסן. חובה עלינו להכיר בגילויי הצביעות המוסרית בסביבתנו הקרובה והרחוקה ולהתקומם נגדם. חובה עלינו לזכור כי גם בעידן הגלובלי, על כל הפתיחות שלו, אין ערובה לקיומו של עם בלי בסיס ריבוני משלו, ואין מנוס מלעמוד בכל החובות האלה בלי התנערות מהתחושה שאנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
היום אנו אבלים על חייהם של כל אבותינו, אמותינו, אחינו ואחיותינו ,לא נותר אלא לפנות לאל מלא רחמים ולבקש ממנו להמציא להם מנוחה נכונה. מקומם במעלות קדושים וטהורים שמור להם בוודאות שאין גדולה ממנה.
נזכור ולא נשכח ! יהי זכר כולם מבורך.